השנה 2023, כאב ברחובות – נגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית, רימוני הלם מושלכים אל תוך ההמון, מנגד עונים שזו תשובה על כאב ההתנתקות ב 2006, על זה שהכניסו למעצר לילי בחסות החוק ובית המשפט נערות שהתנגדו לפינוי. לכולם כואב. ובחדשות דיונים על אנרכיה מול חופש ביטוי, על מה יותר: יהדות או דמוקרטיה.

ז'.א. מילר, פסיכואנליטיקאי לאקאניני, כותב בשנת 2011: "הסדקים הגדולים בין הסדר הישן לחדש, להם אנו עדים, ניתנים לפענוח, לפחות בחלקם, כנסיגה של הסדר הגברי מפני המחאה הנשית". הנשי, (מוסיפה על זה כ.אלברטי בהרצאה לקראת כנס WAP 2022) הוא מה שאינו מהסדר של אדון חדש, זה החומק מכל אדנות, כל ידע.

לאקאן, בהוראתו מבקש "להרחיק את הפאלוס", להרחיק את האחד, כלומר את החד חד ערכי, זה שיש לו רק משמעות אחת למשל – יש שיגידו שזה הפמיניזם בהתגלמותו, ולמה? כי כנגד זה יוצאות הפמיניסטיות, כנגד אותה הגדרה אחת מוחלטת של מה זו אישה. הרי כשאומרים מה זאת אישה – מיד תתקומם כל אישה: תכשיטים זה אישה? חצאית זו אישה? כיסוי ראש?
בישראל למשל, האישה הדתייה ממציאה מעבר ל"אחד", רק בישראל פגשתי את "אמנות המטפחת", אצל יהודיות ואצל חלק מהמוסלמיות, לא פגשתי אותה בנצרות, האישה הדתייה בישראל היא אומנית: צבעים, נצנצים, כפתורים, קשירות מיוחדות של המטפחת כל אחת והדרך הפרטית מאד שלה – וזה נפלא! אין ה-אישה, אין אישה אחת, לזה הכוונה כשלאקאן אומר: "האישה לא קיימת", יש אישה אישה, כל אחת בדרכה הפרטית. גם גבר יכול להיות כזה כמובן. זו הגדרה של עמדה, לא מגדר.

נחזור רגע למאבק הפוליטי, אם מדובר בעמדה "נשית" ועמדה "גברית", אז המאבק הפוליטי מחפש בעצם את השליטה בהתענגות, ואז מעניין לראות שכנראה לא סתם עולות מן ההמון הנשים הסובלות. בישראל "המודרנית" יש קווי אוטובוס בבני ברק שנוסעים לכוללים עבור אברכים ומונעים מנשים לעלות לנסיעה… ומי סובלת יותר? זו שהלכה להסתפר להתענג על נשיותה בכיכר המדינה? או זו שרימון הלם הושלך לידה כי העיזה לצאת למחות נגד הסדר הגברי החדש?. ואישה מובילה את המחאה הזו (ד"ר שקמה ברסלר) שהיא גם ד"ר לפיזיקה המשתתפת במחקר מאיץ החלקיקים בשוויץ -הנה שוב הסדר החדש. וכמובן, מסדר השיפחות – הנשים באדום, הצועדות לאט ובראש מושפל.
כשאנחנו שואלים על עמדה נשית ועמדה גברית, עצם ההגדרה של הנשיות, כותבת אלברטי, לא מותירה אותנו שלווים – זה ברמה הפרטית וברמה המדינית. כשאנחנו מדברים בקליניקה או מחוצה לה הדיבור הוא תמיד לא עקבי, חמקמק, עם פליטות פה כמו "למחוק את חווארה" של סמוטריץ. הדיבור תמיד כפוף לתשוקה לא מודעת – ולשם בדיוק מכוון השיח של האנליזה. אלו מסמנים שולטים בחייך? איזה פיקציות האחר הועיד לך? מאילו הזדהויות את.ה מבקש.ת להתנער?
אך זו לא רק מחאה כמחאה, זו מחאה של התענגות בהתענגות, זו תצוגה של מה שקורה כשהולכים עם התענגות עד הסוף. מצד אחד, ההתענגות הנשית שאותה הגדיר לאקאן כעמדה שרוצה הכל ולא מכירה בסירוס כמעצור ואפילו לא בנדר שנדרה בעבר – כך הממשל טובע בתוך הרצון לחיות על פי החוקים של עצמו ולא להיות כפוף לדבר, אפילו לא לחוקים שהוא עצמו חוקק בעבר. ובאומרו שהוא כפוף לרצון העם כדאי לקרוא שוב את דבריו של פרויד על הפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני שם הוא כותב על שחיקת המוסר. ומן העבר השני ההתענגות הגברית זו שרוצה סירוס אינסופי, שמכופפת הכל תחתיה, זו שלא מדברת מפאת לפגוש את הסירוס בעצמה.

ועכשיו, בתוך המאבק הפוליטי עולה גם שאלה תיאולוגית: שאלת כתבי הקודש של העם שלנו – מה קדוש בעינינו: התנ"ך או מגילת העצמאות. השאלה הזו, האם המדינה יותר יהודית או יותר דמוקרטית לא מנותקת ממחאת הרפורמה המשפטית והיא שאלה פאלית – שאלה של או או. של מה יותר?
עכשיו יש מאבק כוחות פאלי, שרשות אחת תהיה חזקה יותר מהשתיים אחרות, זה מאבק פאלי ולכן המחאה היא נשית. וקיים קשר תאולוגי לכל המאבק הזה.
בעקדת יצחק, פוגש אברהם את האלוהים של התביעה – זה שתובע ממנו את האחד, את בנו יחידו. זה אלוהים רודפני ואכזר. האלוהים הזה תובע ממנו את האו – או, או שתאמין בי או שתהיה אבא. זה אותו האלוהים שכנגדו יצא שפינוזה בזמנו, אלוהים אחד שיש דרך אחת לעבוד אותו, ולהראות את האמונה בו.
שפינוזה, כתב גם הוא על האלוהים, והוא כתב מתוך עמדה נשית, הוא הציע שהאלוהים הוא הטבע, העולם, כל מרחב התופעות שסביבנו ומעבר לכך. על כך החרימו אותו (עד היום) כל המחזיקים בעמדה פאלית. שפינוזה הציע את לוגיקת ה "לא הכל", לא פנטזמה אחת, לא ערכים של מגדר, אלא את הייחודי את האחד אחד. את זה לא היו מוכנים לקבל והחרימו אותו, והוא נשאר המוחרם.
מעניין לראות שגם בכתבי הקודש העתיקים עושים הפרדה שדומה לעמדות בשמות האלוהים. בעקדת יצחק יש 2 שמות לאלוהים. כשהוא תובעני הוא האלוהים: "האלוהים ניסה את אברהם.. וילך אל המקום אשר אמר לו אלוהים.." כשהוא אלוהים של איווי, השם שלו משתנה בכתובים למילה שלא ניתן לבטא יהוה: "ויקרא אליו מלאך יהוה… ויאמר אל תשלח ידך אל הנער… עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
המלאך של יהוה הוא גם וגם, הוא נע מעבר לפיקציות שהאחר הועיד לנו, הוא יוצא נגד מתן זבח אכזרי, וזו גדולתה של היהדות בין היתר. היהדות יכולה להיות גם מתקדמת, אם נדע לקרוא. מישל פוקו כתב ב'מהו מחבר' שיותר משהאחריות היא על הכתוב, האחריות היא על הקורא.

בביליוגרפיה
Miller J.A. Progres en psychanalyse assez lents. La cause freudienne no 78, 2011, p 197
כריסטיאן אלברטי, הרצאה לקראת כנס wap 2022, בתוך עת לאקאן, גיליון VIII, אפריל 2022
סמינר 'מה ללאקאן ויהדות' בהנחיית רן רון.