רגע אחרי הוצאתו לאור של הספר, כאשר אני בטוחה שהצלחתי לאסוף עבורכם את כל הדוגמאות הנדירות שנפגשתי בהן בשנים האחרונות, קיבלתי מייל ממערכת עיתון הארץ: "הגיע אל המערכת הציור המצורף של ד"ר יוזף מנגלה, אנו מבקשים שתבחני את הציור ותשלחי אלינו בהקדם אבחון מדויק של המגמות המופיעות בו".

כבר במבט ראשון, ניתן היה לראות שמדובר בציור בעל חשיבות היסטורית בקנה מידה בינלאומי. הציור הינו חלק מעיזבונו של מנגלה, הידוע לשמצה, ושמוצא למכירה פומבית בימים אלה ממש.

תוך מספר שעות שלחתי לעיתון את חוות דעתי, אך כטיבם של עיתונים קצרה היריעה מלפרסם את כל האבחון ששלחתי, ולמרות שהיריעה של עיתון הארץ היא די ארוכה בדרך כלל…התפרסמה רק פיסקה מהאבחון המלא.

לכן, בכל זאת, אני שולחת אליכם את הנוסח המלא. אתם מוזמנים לשלוח אלי כמו תמיד תגובות ותובנות שלכם, אשמח לקרוא.

אין ספק שמדובר בציור מטריד כבר מהתבוננות ראשונית בו. לאו דווקא משום הנושאים המצוירים בו (שאפרט בהמשך), אלא דווקא משום איכויות הקו הגבוהות אליהן מגיע מנגלה.

אם מתבוננים על ההתנהלות של פושעי מלחמה במהלך המשפטים על פשעיהם, ניתן להבחין במגמות זהות גם בציורו של מנגלה בעיקר מההיבט של הפאסדה הקיימת בציור. למה כוונתי? איכויות הקו, השרבוטים השונים שהוא משלב על הנייר, הנושאים שהוא מצייר, במבט ראשון נראים נורמטיביים לחלוטין, וודאי הצופה בציור ישאל את עצמו – איך אפשר היה לדעת שזוועה כה גדולה מסתתרת ביד המציירת?!

ואכן, בדומה לפושעי מלחמה אחרים, וגם בהקשר למנגלה עצמו שלא היסס בעדותו  בברצלונה בשנת 1960 לומר: "מעולם לא הרגתי בעצמי איש, לא פצעתי איש, ולא הסבתי נזק גופני לאיש". כך גם הציור מצטרף למלאכת המחשבת הנוראה של הפאסדה. האמונה שאכן הכל נורמטיבי כלפי חוץ, מתבטאת בציור גם באמצעות ההתייחסות לנושאים נורמטיביים כמו תרשימי מכוניות ובתים וגם באמצעות השימוש באיכויות הקו הגבוהות המעידות על חשיבה מהירה, אינטליגנציה גבוהה ויכולת המצאה (גם אם זוועתית).

במבט שני ושלישי, צפים ועולים מהציור אלמנטים שנותנים בכל זאת מידע מעבר לתמונת הפאסדה הראשונית:

ניכרת התייחסות מרובה למבנה הגוף האנושי ומצוירות מגוון דמויות אנושיות בכל חלקי הציור. חלקן בתנוחות אתלטיות כאלה ואחרות, וחלקן ניצבות זקוף. בתוך ציור הגוף האנושי, בולטת בעיקר התייחסות לגפיים. מנגלה מצייר את הברכיים והמרפקים, וסגנון ציור זה אינו נפוץ בציורי מבוגרים שמציירים על פי רוב את מבנה הרגל כשלמה. סגנון ציור זה, מספר אולי משהו על הניסויים המחרידים שביצע כולל תפירת תאומים בני 4 זה לזה באמצעות חיבור של מרפקי הידיים שלהם, או העניין הרב שגילה במבנה הגוף של גמדים/נמוכי קומה (משפחת אוביץ) ובעיקר בהבניה של עצם הירך.

לצד הדמויות האנושיות מופיעות דמויות כלאיים של דמות אנוש עם מפלצת, למשל בחלק הימני העליון, או בכל מיני מקומות אחרים נסתרים בציור (כמו במרחב בין הגדר לשתי הדמויות האנושיות בשמאל הדף- שם מופיעה מעין דמות עם פנים אנושיות וגוף אמורפי). הדמויות הללו, כמו גם אלמנטים אחרים בציורים נבחנות תמיד בהקשר לתקן גילאי למשל ניתן לראות דמויות שכאלה באופן נורמטיבי יותר בציורי מתבגרים, ופחות נורמטיבי בציורי מבוגרים. אין ספק כי התבוננות על סגנון ציור זה של דמויות אנושיות בעלות גוף אמורפי, מפורק ומפלצתי, לצד קריאת הניסויים נטולי התכלית הרפואית שביצע בגברים, נשים וטף מלמדת משהו על האופן המצמרר בו תפס מנגלה את הגוף האנושי .

במבט כולל על הציור, קשה להתעלם מהעומס הרב שבו. אלמנטים מצטרפים לאלמנטים אחרים, הנושאים רבים ומגוונים וברובם חסרי קשר. במקומות בהם נוצרים מרווחים ממהר מנגלה להוסיף עוד ועוד אלמנטים ונוצרת תמונה חנוקה ובעיקר, כפי שציינתי בתחילת דבריי, תמונה ממסכת, תמונה שדרכה קשה לראות, לפחות במבט ראשון, את כל האלמנטים הנסתרים.  חוסר הארגון הזה, יוצר תמונה שטוחה ונטולת ארגון. גם סגנון זה אינו מאפיין ציורי מבוגרים, שיודעים בדרך כלל כיצד למיין וליצור אלמנטים חשובים יותר וחשובים פחות.

עבודת הדוקטורט של מנגלה, התמקדה כולה במיון. מנגלה ניסה למיין בני אדם על פי מבנה הלסת התחתונה שלהם, ולצוות אותם לארבע קבוצות גזע… הציור העמוס הזה לצד נושא הדוקטורט שלו, ובכלל כל מעורבותו בסלקציה במחנות הריכוז מראה עד כמה מחשבתו הייתה מבולבלת ונטולת ארגון, עד כמה חשיבתו המהירה ויכולת ההמצאה שלו היו עבורו מסע מוטרף של אסוציאציות, אחת אחר השנייה ללא הפרדה בין ציור לציור, לצד נושאים של פנטזיה או מכוניות ובתים מופיעות זוג רגליים שאחת מהן קטועה, כיתת יורים, דמויות אמורפיות ומפלצתיות ועוד. ואולי כדי למסך עוד יותר וליצור נורמליזציה מצטרפות מילים דוגמת: 'צויץ צויץ' לצד ציפור שיר המופיעה בראש הציור, או 'טינס טאנס' ליד כיתת היורים בצד ימין ועוד.