בציורים של לילי אפשר לראות דיוק רב. היא מציירת תוך כדי חשיבה ובדיקה מסודרת של האלמנטים השונים על הדף. כשהיא כותבת אפשר להבחין שהיא כותבת בקצב איטי, ומקפידה למשטר את הכתיבה שלה כך שתהיה ישרה ומדויקת. כשהיא צובעת, היא מקפידה למלא את כל השטח ולא להשאיר נקודה אחת לבנה ובלתי צבועה. היא פורשת ידיים גדולות לצדי הגוף ומביעה בכך את רצונה הכנה להתקשרות ולחברות, אך בתוך כל זה מדי פעם הקווים רועדים ומעידים בכך על המחיר שהיא משלמת כדי להמשיך להיות טובה ומצוינת כפי שהיא מצפה מעצמה. קווים אלה מאפיינים את כתב היד של הוריה, שגם הוא כתב יד מובנה, מסודר, מאורגן ומוקפד. בכתב היד של לילי, כמו גם בציוריה, יש אינטליגנציה רגשית רבה ויכולת להיות אוזן קשבת ולהתייחס לנושאים שונים ברגישות הראויה, אבל גם הרבה נוקשות ודרישה עצמית ליסודיות והצלחה.

כשבדקתי את כתב היד של אחד ההורים, עניין ההישגיות והצורך בביצוע משימות בצורה יסודית ומדויקת מתבטא גם בכתב היד. פרפקציוניזם שכזה, כפי שניתן לראות גם בציוריה של לילי, הוא בדרך כלל דבר קו אופי שמאפיין אנשים נוספים במשפחה. אין בכך שום פסול, העניין הוא שאצל ילדים יש צורך לנתב את ההישגיות הזו למקומות שמכילים גם הפסדים. אחרת, כמו למשל במקרה של לילי, היא מתפרצת פתאום בדרכים שונות או מחפשת פתאום קרבה של ממש ומסרבת להיפרד (למשל לקראת השינה או הליכה לגן), ואז לא ברור כיצד הילדה הבוגרת והנבונה הזו נוהגת שלא בהתאם לגילה. מבוגרים (על פי רוב) יודעים לספוג גם רגעים של הפסד, אבל ילדים זקוקים להכוונה הזו מההורים, וחשוב לחזור ולעשות זאת אפילו אם בהתחלה נראה שלא כל כך מתקבלות תוצאות של ממש.

וכשאני מתייחסת למושג "משפחה פרפקציוניסטית", אני לא מתכוונת לזה כביקורת. הכוונה היא שהמינון של ההתייחסות במשפחה  הזו להישגים הוא כנראה גבוה יותר מהתייחסות לתחומים אחרים. כשמנסים להציב מראה כזאת ולבדוק את המסרים במשפחה, כדאי לשים לב למסרים מילוליים ולמסרים בלתי מילוליים: למשל, כולם יודעים שציון 80 בכיתה ד' אינו סוף העולם, אך האם גם הבעת הפנים היא כזו? האם כאשר אנו מגלים שהילד חלש באנגלית, אנחנו באמת מאמינים ביכולותיו להצליח או שאנחנו רואים לנגד עיננו את השעות שנצטרך לשבת איתו על שיעורי בית ואת התקציבים היקרים לשיעורי העזר? כל אלה הם דוגמאות לכך שהילדים יכולים להרגיש, "להריח" למה באמת מצפים בבית הזה.

הישגים זה לא הכל:
במקביל לחיזוקים על ההישגים הטובים שהילד מביא, כמו מילה טובה ואוהבת שמשבחת את המעשה ואת המאמץ שהושקע, חשוב לבדוק איך מתייחסים בבית הזה להפסדים. למשל, האם הפסד גורם להתגייסות כוללת של בני המשפחה לסיוע לילד במעבר על המשוכה הקשה? כאשר יש התגייסות שכזו, הילד יכול להבין בין השורות שהפסד משמעו התגייסות למען הניצחון, ומתוך כך להפוך להישגי יותר.

איך הילד ממתג את עצמו?
מכיוון שלילי היא אחות בכורה, לא קיבלתי ציורים נוספים של האחים שלה. אבל כשיש משפחה שאחד הילדים בה לומד להתבלט באמצעות ההישגים, התעודה הטובה היא כוחו והיא בעצם ה"תפקיד" שלו במשפחה. ואז כשהלימודים הופכים עם השנים למורכבים וקשים יותר - יכולה להיווצר עבור אותו ילד הישגי תחושת איום על מקומו במשפחה. שהרי אם לא אהיה יותר התלמיד המצטיין - מה אהיה?

מדברים במושגים:
נקודה נוספת שכדאי לבחון היא עד כמה ההורים מדברים על חייהם במושגים של הצלחה וכישלון. כמו כן, האם הם רואים בילד מקור להגשמתם העצמית, כך שכל הצלחה שלו מהווה עבורם עדות להיותם הורים טובים? האם בכל פעם שהילד מציג בפניהם את הישגיו המוצלחים, הם מתמלאים גאווה ומזכירים זאת שוב ושוב באירועים חברתיים. אין הכוונה שלהורים אסור להתגאות בהישגי ילדיהם, אלא שבמקרים הללו מופנים הזרקורים לעבר ההצלחה ולא לתהליך שהוביל אליה. באותו ההיגיון, כאשר הילד נכשל, הזרקורים מופנים לעצם הכישלון, ולא להעזה ולסקרנות שהובילו אותו להתנסות.

סביבה קשוחה או ליברלית?
מקובל לחשוב שילדים פרפקציוניסטים גדלים במשפחות שדורשות ודוחפות להישגים. אבל אפשרות נוספת היא שהילד הפרפקציוניסט גדל דווקא בסביבה ליברלית מדי, ואז המושלמות והנוקשות שמאפיינות אותו צמחו מתוך הצורך שלו בגבולות ברורים. ומאחר שהוא לא ראה מודל כזה אצל הוריו, הוא גיבש לעצמו מערכת שלמה של איסורים וחוקי התנהגות שמעמידים רף הישגים גבוה.

לסיכום, חשוב לומר שפרפקציוניזם אינה תכונה טובה או רעה. במינונים הנכונים, אפשר להגיע רחוק מאוד בחיים עם תכונות של הישגיות, יסודיות, אחריות אישית, משמעת עצמית ועוד. אבל חשוב לאפשר לילדים להבין שבסביבת הבית, במשפחה הקרובה, עם אמא ואבא, יתקבלו באהבה גם הכישלונות, הלבטים והחששות.