שלבי התפתחות של ציורי ילדים

כתבה שפורסמה ב"הורים וילדים", מאת: אורלי שולמן

לציורים והשרבוטים שהילד מצייר בבית או בגן, יש משמעות רבה יותר מסתם קשקוש צבעוני. הציורים יכולים לשמש כאמצעי להבנת דימויו העצמי של הילד ולגילויים אודות עולמו הפנימי, חוויותיו, כשרונותיו ומצוקותיו.

איך מזהים פחדים בציור, האם שימוש בצבע שחור מעיד על מצב רוח מדוכדך, מה עומד מאחורי ציור של דמות אנושית ללא ידיים והאם ציורי מפלצות מעידים על חרדות?

ביום שבו יצא לאור הספר "המדריך המלא לפענוח ציורי ילדים ", המספק כלים ושיטות להבנת ציורי ילדים, מצאה עצמה המחברת, מיכל וימר, מחוזרת על ידי התקשורת. כולם ביקשו ממנה לנסות ולנתח את הציורים של ילדי גוש קטיף, שהפכו בימים סוערים אלה של ערב ההינתקות ל"סחורה חמה".
וימר, שאספה ציורי בית של ילדים בגוש קטיף בגילאי 5-7, מצאה שהם שיקפו את מודעותם לסערת הרגשות סביב רעיון המעבר מהבית. האלמנטים שהודגשו, כמו קרקע, דפנות בית וסולמות, העידו על אחיזה חזקה בפיסת האדמה.

ציורים אלה הם רק דוגמה אחת לצפונות הנפש שחושפים הציורים שבספר, ומובילים אותנו מהממד הוויזואלי לתפיסה העצמית של הילד.

וימר, תרפיסטית באמנות, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, השתלמה בקורסים שונים בפסיכולוגיה של הגיל הרך, ועוסקת היום בפענוח ציורי ילדים ולימודי הדרכת הורים.  מנהלת את המרכז הישראלי ללימודי פענוח ציורי ילדים והנחיית הורים ומעניקה ייעוץ משפחתי. "כנכדה ובת לגננות, עולם הילד היה תמיד חלק משיחות הסלון המשפחתיות, ולכן היה ברור שאפיק הגרפולוגיה ינותב אצלי לפענוח ציורי ילדים", היא מסבירה את בחירתה.

וימר אוחזת בדעה כי ילדים מעדיפים בדרך כלל להביע את תחושותיהם דרך הציור, כיוון שבעיניהם, אין לו ממד חושפני. דרך הבעה זו פורשת תמונה רחבה על קורות הילד, הן ברמה הרגשית והן ברמה החברתית. כחלק מה"אני מאמין" שלה, גישתה לעולם הילד בכלל ולפענוח ציורי ילדים בפרט, היא חיובית ואופטימית. לשיטתה, הציור הוא אמצעי העוזר להבין את דימויו העצמי של הילד, את הקשיים שהוא חווה, כמו גם את הכישרונות המאפשרים לו לצמוח.

כדי לקבל אבחנה מהימנה, אין להסיק מסקנות על פי ציור אחד."צריך להשוות את הציור לציורים נוספים של הילד ורצוי שיהיו לפחות שלושים ציורים שצוירו במקומות שונים: בגן, בבית ובמקומות אחרים", אומרת וימר. "כמות פחותה מזו עלולה להטעות ולבטא הלך רוח חולף. בנוסף, חשוב לבחון את הציורים על פני תקופה של חצי השנה האחרונה, כדי לקבל תמונה ברורה יותר.

מעבר לכך, פענוח הציורים מבוסס על הישנות מגמתית של כל תופעה ועל ביטויים גרפיים אחרים התומכים בה, כך שאין להסיק מסקנה אישיותית גורפת מסימן אחד בציור. כדי לקבל תמונה כללית מהימנה חשוב שהמבוגר לא יתערב ויעזור לילד לצייר, לא יוציא את הצבע השחור מהחפיסה, ויאפשר לילד לבטא את חווייתו האישית במלואה".

הציור, מדגישה וימר, משמש רק סממן אחד לאבחון. מצטרפים אליו המידע המגיע מההורים  .

"ההורים מעוניינים לקבל מידע נוסף על מה שאינם רואים או אינם יודעים, או לקבל הסבר לתופעות שונות, כמו מדוע החל הילד שוב להרטיב פתאום. במקרים רבים אני מזהה גם בעיות גופניות דרך הציור, כמו חגורת כתפיים חלשה המאפיינת לרוב ילדים המציירים בשכיבה ובעיות נוספות.

באחת הפעמים בהדרכת הורים שעשיתי נפגשתי עם אם לתאומים שהביעה את דאגתה לגבי אחד התאומים, כאשר הציורים הראו כי דווקא התאום האחר סובל ממצוקה. כשהסבתי את תשומת לבה לכך, היא אמרה לי כי אכן אותו תאום חזר להרטיב בלילה. מתברר שניצניה של אותה מצוקה התנהגותית כבר נראו בציור", היא אומרת.

אשנב לעולמו של הילד

וימר מסבירה ששפת הציור משלבת קודים חברתיים רחבים ההופכים את השפה למובנית, וקודים פרטיים המסמלים את יצירתו ועולמו של הילד. פענוח הציורים עוסק במגוון רחב של תופעות, החל מבדיקה של אופן ביצוע הציור ובחירות הילד, דרך ניצול שטח הדף והשימוש בקו ובצבע, ועד בחינת אמירותיו במהלך הציור ובסיומו.

גם לסביבה שבה נעשה הציור יש משמעות לאבחון. לכן, כדי לקבל ביטוי אותנטי באמצעותו, חשוב שנושא הבחירה יהיה חופשי והילד יבחר את גודל הדף המתאים לו, כמו גם את כלי הציור והצבעים בהם ישתמש. 

לאחר מכן יש לראות אם הילד פיתח דומיננטיות ביד מסוימת או שהוא עדיין מחליף ידיים, ואם הוא מעדיף תנוחה מסוימת בזמן הציור (שכיבה, עמידה). בנוסף, יש לדעת את גילו המדויק של הילד, כדי לבדוק את הנושא ההתפתחותי.

גם להורים יש תפקיד חשוב מאוד בדרך התייחסותם ליצירה של הילד. הם יכולים לציין בקול רם את אשר הם רואים בציור, גם אם מדובר בשרבוט.

כך למשל, אפשר להגיד לילד: 'אני רואה שציירת על כל הדף', או: 'ציירת הרבה קווים' וכדומה. אמירות ממוקדות אלה מעידות כי ההורה מתבונן בציור ושם לב לכל פרט שהילד השקיע בו. ניתן גם לפתח שיחה סביב הציור, לעודד את תשומת לבו לאהבתו הגדולה של הילד לצבע מסוים ולהרחיב על אופי הדמויות. בהקשר זה, מציינת וימר, כי אם הילד בוחר לצייר שמים ירוקים או אדומים, חשוב שלא להעמידו על טעותו מתוך חשש לתפיסת עולם בעייתית.

"הציור הוא אשנב לעולמו של הילד וברוב המקרים זו דרכו לצייר, למרות שהוא מודע לחלוטין לצבעם התכול של השמים", אם רוצים להחמיא לילד על הציור, כדאי להשתמש באמירות שניתן לעמוד מאחוריהן. אמירה כמו: 'זה הציור הכי יפה בעולם…' בעייתית מיסודה, מלחיצה ומחייבת. עדיף לומר: 'זו מתנה נהדרת… זה הכי יפה בשבילי', או להוסיף מחמאות הקשורות לרגשות סביב התהליך עצמו, כמו: 'אני מאוד שמחה שציירת לי'. כשהדגש יושם על תהליך היצירה והחוויה שהתעוררה בעקבותיו, ופחות על התוצאה הסופית".

 הציור כבבואה של שלבי ההתפתחות

וימר אומרת שכאשר מביטים בציוריו של ילד על פני תקופת זמן נרחבת, מבחינים כיצד הוא עובר משלב לשלב ומפתח את יכולותיו. עם זאת, היא ממליצה שלא לשפוט את היצירה במונחים של התאמה לנורמה, אלא לגרף התפתחותי-אישי של הילד. "בהשוואה בין שרבוטים של מספר ילדים מאותו הגן, אפשר לראות כי קיימים הבדלים", היא מציינת. "יש ילדים שמעדיפים לצייר בצבעים מסוימים, יש המציירים בלחץ חזק, יש שרבוטים שמורכבים מתנועות ספירליות ועגולות, כאשר באחרים שולטים קווים זוויתיים".

השלב הראשון, היא מסבירה, הוא שלב השרבוט הספונטני, המתרחש בגילאי  1.5-2.5. "שלב זה מתחיל בעצם מהרגע בו הילד אוחז בעיפרון ומזיז את כלי הציור בכיוונים שונים. בשלב זה הוא מייחס חשיבות רבה לעצם התנועה שבתהליך ונהנה מהחוויה החושית ומהתזוזה על הדף.

השלב השני, שלב השרבוט המובנה, מתרחש בגילאי 2.5-3.5. הילד מתחיל לנסות לתכנן את הציור ומתחילות להופיע צורות הדומות לעיגולים ולריבועים. עם גיבוש המיומנות בציור של עיגול, מתחילה להופיע דמות אדם. במהלך שלב זה משתפרת השליטה הקואורדינטיבית בין מוח-עין-יד".

השלב השלישי, "טרום סכימה", מתרחש בגילאי 3.5-4.5 "בציורים מתחילים להופיע תיאורים המוכרים למבוגרים, כמו פרח, בית ועוד", אומרת וימר. "הילד לא מייחס חשיבות ליחסים שבין העצמים השונים בציור, ואינו מקפיד לצייר כל אלמנט בפני עצמו. בנוסף, הוא מתחיל לגבש יכולת לצייר אלכסון".

השלב הרביעי, "שלב הסכימה", מתרחש בגילאי 4.5-8 , אז מתחילה להופיע התייחסות ריאלית לעולם הצבעים. האדמה היא חומה, השמים תכולים, השמש צהובה, וכדומה. "בשלב זה הילד מתחיל להעניק לכל עצם את המאפיינים המזהים אותו", אומרת וימר. כך למשל, ריבוע פשוט הופך לחלון. בנוסף, התפיסה בשלב זה מאופיינת בקוטביות של טוב ורע ובהתייחסות נוקשה וחד ממדית לחוקים. גם בציורים יחל עיסוק בדמויות רעות (מפלצות) ודמויות טובות (אבירים ונסיכים). בנוסף, נראה התפתחות המאופיינת באבחנה בין עיקר לטפל. הילד המצייר יפסח לעתים על ציור הפרטים כולם, וידגיש רק את החשובים מבחינתו לתפקוד: הרגליים ההולכות, הידיים המשיגות, הפה המדבר וכדומה. "בשלב זה", ממשיכה וימר, "הציורים מתמקדים במכנה המשותף בין האובייקטים והוא גם מייחס משמעות לקשר שבין העצמים בציור".

השלב החמישי, הוא "שלב טרום מציאותי". "שלב זה מתחיל בגילאי 8-11 , כאשר היכולת המוטורית משתפרת ותיעוד המציאות של הילד משתכלל", אומרת וימר. "ההבדלים בין העצמים השונים מתחדדים, ובציורי הדמויות כל אחת תקבל התייחסות פרטנית, תוך הקפדה על יחסים פרופורציונליים בין העצמים בציור".

מאפיין נוסף שבא לידי ביטוי בציור הוא הבדלי הזהות המינית.

"בנים נוטים לצייר דמויות לוחמים בשילוב עם צורות זוויתיות שונות", אומרת וימר, "ואילו בנות מרבות לצייר נסיכות בשילוב לבבות. הבנות גם מייחסות משמעות רבה יותר מבנים למוצר הסופי ולאופן קבלתו. הן ניגשות לציור באופן מתוכנן יותר, צובעות בעדינות ומקפידות על דיוק. בנוסף, הן גם משתדלות יותר מבנים לצייר נושאים 'מקובלים', שאינם שנויים במחלוקת מבחינת הזהות המינית.

מחקרים מצאו כי הקו ועיצוב הצורות של בנים נוטה להיות תנופתי ודינמי יותר, בעוד שבנות מסגלות לעצמן קו נוקשה, בשילוב עם צורות סטטיות מובנות.
"מחקר אחר גילה כי בציורי דמויות אנוש בנים מרבים לצייר דמויות בפרופיל בעלות גפיים ארוכות ודומיננטיות, בעוד שבנות מציירות ידיים וכפות רגליים קטנות. כמו כן, בנות נוטות להשתמש בקשת רחבה יותר של צבעים, בעוד שאצל הבנים קיימת העדפה ברורה למספר מוגבל של צבעים".