חכה רוחנית
מיכל וימר, פרקטיקנית בפסיכואנליזה לאקאניאנית ותרפיסטית מוסמכת באמנות MA
המאמר "חכה רוחנית" משרטט מסע נפשי ואתי של התמודדות עם טראומת שבעה באוקטובר, דרך סיפורה של עידית אהל, אימו של אלון אהל שנחטף ושב מהשבי. הטקסט משלב עדות אישית עם ניתוח פסיכואנליטי לאקאניאני, ובוחן כיצד ניתן לכונן סובייקטיביות פעילה בתוך מציאות של חוסר אונים קיצוני. לב המאמר עוסק במושג ה"חכה הרוחנית" – מערך של פרקטיקות יצירה ובחירות ניסוח בשפה המשמשים כמעין קשירה מחדש של ממדי החיים שנפרמו. דרך מושגים כמו "טראומה בהיפוך" וסובלימציה דרך אמנות, מודגם כיצד הפעולה האתית והיצירתית מאפשרת לחיות לצד ה"חור" שנפער במבנה הנפשי, ולהפוך את השבר מצלקת משתקת למרחב של צמיחה, קהילתיות ותקווה פעילה.
חלק ראשון: הסיפור של עידית
הבוקר ההוא שבו הכל השתנה, וההליכה הארוכה בחזרה אל השפה
"דגים לא יכולתי לתת לו," אומרת לי עידית אהל באחת הפגישות שלנו, "אז בניתי לו חכה רוחנית."
המשפט הזה, נשאר תלוי בינינו הרבה אחרי סיום הפגישה. כן יש בו הרבה חוסר אונים, אך בה בעת יש בו איזו כיוון לפעולה. להמציא מחוות קטנות, דימויים, מילים, משהו להיאחז בו כשנדמה שהכל מתפרק מסביב. נפגוש את החכה הרוחנית בהמשך.
עידית ואני הכרנו עוד לפני שבעה באוקטובר. כשפרץ אותו יום נורא והמציאות התהפכה, עלה צורך עמוק לנסח את הבלתי ניתן לניסוח. למצוא דרך לדבר על מה שקשה להכיל. לאחר שאלון שב מהשבי בעזה ניתנה לנו האפשרות גם לעצור לרגע ולהסתכל לאחור על הדרך. שנתיים של טלטלה, כאב, משברים וגם נקודות אור. במאמר הזה אנו מבקשות לפרוש לא רק את רגעי השבר (והיו כאלה הרבה לאורך הדרך), אלא בעיקר מה שפתח נתיב כלשהו להמשיך. משאלת ליבה של עידית שהובילה למלאכת הכתיבה הזו הייתה ש"אולי זה יפגוש קוראים אחרים ברגעים שבהם דרוש קצה חוט להיאחז בו".
מילים שמחזיקות חיים
בשבעה באוקטובר, התחיל הניסיון של עידית לארגן את המציאות מחדש והוא כלל כמה החלטות נחושות: להעביר מדיטציה מדי יום בתשע בערב וליצור באמנות. תמיד קו, צבע וצורה פגשו אצלה שפה ומילים, וניסינו יחד להבין כיצד האמנות והמילים מאפשרות להחזיק את הבלתי ניתן לתפיסה, מתי הן תופרות משהו מעל מציאות בלתי ניתנת לאילוף.
עידית מגיעה אל הפגישות לא רק כאמא של אלון שהוחזק בשבי חמאס. היא באה גם עם סיפור ילדות של מעבר בין דירות, יבשות ומסגרות, היא מספרת: "נולדתי בארץ, וכל שנתיים עברנו דירה. אחר כך עברנו לארצות הברית לשמונה שנים וגם שם עברנו דירות. חזרנו כשהייתי בת 17." אני שואלת אם הילדות הזו הייתה לדעתה מעין הכנה מוקדמת: חזרות על נפילה וקימה, על התחלה ובנייה מחדש. עידית משיבה: "בהחלט. תמיד ראיתי את עצמי כהאמפטי דאמפטי כזה מאליסה בארץ הפלאות, נופלת וקמה, כל מעבר כזה היה נפילה חדשה וחיפשתי דרך לקום ממנו. למדתי להתנהל עם הלא ידוע. ונראה לי שככה גם התמודדתי אחרי שבעה באוקטובר. היו רגעים קשים, שאי אפשר אפילו לדמיין כמה קשים ולאט לאט למדתי לבקש את מה שאני צריכה, לחפש על מה כן יש לי שליטה. כמו לשלוח לו מחשבות, ליצור, לדבר על זה. המטרה של להחזיר את אלון הביתה – על המטרה הזאת הייתה לי שליטה"
"אם יש זריחה גם אלון ישוב": רגע אחד של בחירה
אחד הרגעים החזקים בשיחות שלנו היה כשהיא תיארה את הלילה שבו נודע שאלון נחטף: "ישבנו על הספסל והחזקנו ידיים. לפתע התחילה השמש לעלות, אמרתי להם: אם יש זריחה, אז יש עתיד ולכן גם אלון ישוב הביתה". הרגע הזה אינו רק תמונה מרגשת. עידית מתארת את זה כרגע של בחירה. היצמדות לסדר של העולם גם כשהוא נסדק. בחירה, כמו שעידית מנסחת, "שלא להפוך את האחר לרודף מוחלט, לא להישאב לייאוש שמוחק כל משמעות. זו תנועה של נקודת מבט".
מילים כפעולה
לכל אורך השנתיים שהיה בשבי, עידית החליטה לקרוא לאלון "שב" ולא "חטוף", כשהייתה לה ההזדמנות הייתה מתקנת בעדינות: "לא החטופים, השבים. הם ישובו…" בפגישות שלנו אנו מתעכבות על הרגע הזה, והיא אומרת: "אני לא רוצה להשתמש במילה הזאת, זה מרגיש לי כמו להישאר בעמדת קורבן. כשאני אומרת שב אני מרגישה שאני מחזיקה אותו עם המילים שלי כמי שעוד רגע חוזר."
בהרבה רגעים כאלה נוצרה בינינו הבנה שזו אינה רק בחירה רגשית. זו עבודת תיקון של עמדה פנימית. להפנות את השאלה פנימה: מה האחר מחייב אותי לעשות עכשיו, בלי להפוך אותו לרודן או מקרבן.
כמו ההקפדה על המילים, עידית הקפידה גם לא לצפות בסרטונים מיום הטבח. אני אומרת לה: שזו לא החלטה קלה, רבים סיפרו שצפו בסרטונים האלה ולא יכלו להפסיק לצפות – כמו התהפנטו מזה. והיא עונה "המילה הפנוט כאן מאד מדויקת בשבילי, הרי מי שהתחיל לצפות בסרטונים האלה התקשה מאד "להוריד מהם את העיניים", לחלק הזוועה הייתה מהפנטת, ונשארה הרבה אחרי בתודעה. היה לי חשוב לא להכניס לתודעה שלי כל דבר, רק מה שממש קשור לאלון". עידית, הרגישה שהיא עלולה להישאב ובמקום זה בחרה לחפש מה עוד עומד לרשותה. היא בחרה במילים, "זה היה מפגש קשה ובלתי אפשרי עם חוסר האונים של הקיום. אבל יש בו גם בחירה מה לא לקחו לי. חיפשנו בכל מקום והמצפן שהוביל אותנו היה איך ליצור לו עתיד לרגע שבו הוא ישוב, שיהיה לו לאן לחזור. היה לנו ברור שהפסנתר יהיה חלק מזה."
קהילה, נתינה וחיבוק
עידית מתארת תקופה ארוכה של טקסים קהילתיים קטנים: הפרשות חלה, מעשים טובים למען אלון, מדיטציות. "הבנתי שגם לי יש תפקיד לאפשר לאחרים לתת. למדתי לתת לאנשים לחבק אותי, למרות שלא פשוט לי עם חיבוקים. אבל בחיבוק יש משמעות גם למי שמחבק."
באחת הפגישות, היא מדברת על זה שבהרצאות שלה חשוב לה שלא להתמקם כאובייקט של רחמים.. זה לא קרה מההרצאה הראשונה, אך לאט לאט היא ניסחה בתוכה את העמדה ממנה היא מדברת בהרצאה. אחד הניסוחים היה "להיות זו שמאפשרת לאחרים לתת, ולא חייבים לתת רק ממקום של רחמים. אפשר לתת כי קיבלו משהו, אני רוצה שיצאו מההרצאה עם אור. יש מסע ואפשר לעשות אותו יחד."
אמנות כחכה רוחנית
בעבודותיה באמנות לאורך התקופה נפרשה מיום ליום כרוניקה של פעולות נפש.
הציור הראשון היה של הילה צבעונית, רישום שהתלוו אליו דמעות רבות, אמרה שהרגישה איך היא מקיפה אותו ושומרת עליו. אחריו הגיע ציור של אלון במגוון צבעים, עבורה זה היה רגע של שחרור אנרגיה, והמילה שחרור המשיכה להדהד. אחר כך קרמיקה, אובניים, אדמה. כשהיא עובדת עם האובניים היא אומרת שזה יוצר לה "מרכוז. מרכוז בכלי, זה כאילו מאפשר מעין התנתקות מהעולם, ולא מתנתקים באמת אף פעם, אבל זו כאילו התנתקות שמאפשרת לי להתחבר פנימה, וזה בדיוק מה שאני צריכה לפעמים".
*עבודות של עידית אהל 2023
בהמשך נולדו כוסות הקרמיקה: שתיים שמרכיבות את אותיות שמו אלון אהל, כוסות שרק כשמשיקים אותם יחד הן חוברות. עידית מסבירה: "אלון תמיד היה חברותי, תמיד עם המון חברים סביבו, וחשבתי להגיד: Alon you will never drink alone ומתוך הכוסות, נולד גם הפסנתר הציבורי עם המילים Alon you are not alone שנוגעות אחת בשנייה ואלומת אור צהוב שמאירה עליו: אור של אומן על הבמה, אור בקצה מנהרה, צהוב כסמל החטופים". על האותיות הנוגעות היא אומרת: "זה רגע שבו הבנתי שצריך לאפשר לאנשים להיות ביחד. שהמגע בין האותיות הוא חיבור בין נשמות. ושהאור יגיע בעקבותיו"
על כעס, אשמה ובחירה
לא אחת אני שואלת אותה איפה הכעס, והיא משיבה: "זה לא שלא הייתי כועסת, כעסתי בחיי המון שנים, וגם במהלך השנתיים האלה היו רגעים של כעס אבל, אפשר לכעוס ואפשר שהכעס יהפוך להיות הנרטיב שלי. ואני בחרתי שלא. כעס מבחינתי הוא תוצאה של עלבון. הוא קשור לקורבנות. מאז שבעה באוקטובר, בחרתי שכעס לא יהיה חלק מהנרטיב שלי".
והיו רגעים קשים, קשים מאד: "זה היה כמו חרדה קיומית, אמיתית. בלי לדעת מה קורה איתו. חרדה נוראה של אמא, שלא יודעת אם הבן שלה חי וקיים. אבל, כשהיו בי כוחות מתוך המקומות האלה התחלתי תנועה של דיבור פנימי הבנתי שהפחד שלי הוא מהעתיד ושכרגע הוא חי. אמרתי לעצמי תתעסקי בזה, תתבונני בים ותשלחי לו את הים. ואין לי שליטה על כלום ממה שעושים לו – מה קורה לו, מה הוא אוכל… אבל אני מחזיקה איזו תודעה שלא מאפשרת לנפש שלי להתפרק, וזו תנועה בתוך זה, כמה שאפשר"
חלק שני: טראומה בהיפוך – לנסות לעשות סדר חדש
המאמר של אריק לורן, "טראומה בהיפוך" נכתב בעקבות אירועי ה־11 בספטמבר, אך הוא פותח שער להבנת הטראומה של השבעה באוקטובר באופן עמוק ומורכב. לורן טוען כי בעידן שבו המדע מתאר את העולם כמערכת מתוכנתת: "כל מה שאינו ניתן לתכנות – הופך לטראומה"[1]
כאשר העידן שלנו מאורגן סביב מדידה, חישוב ותכנון, עצם הופעתו של אירוע בלתי צפוי חושפת את האירעיות שנמצאת בבסיס קיומו של הממשי – אותו ממד שאינו נשלט ע"י כללים[2]. כך גם אצל המשפחות ש 7 באוקטובר פקד את חייהם שהיו בנויים עד אז סביב סדר כלשהו, וחדירתם של אירועי היום ההוא פערו חור בתוך מה שנחווה עד אז כסיפור יציב (גם אם יציב יחסית).
בהקשר זה, הטראומה אינה רק "מה שקרה", אלא האופן שבו האירוע מכניס חור לתוך השפה שבה הוא "חי" – אך לורן מדגים שהחור אינו מחוץ לסדר אלא חלק מהמבנה שלו.
החור במבנה: מהטורוס של לורן אל האמפטי דמפטי של עידית
במושגים טופולוגיים, טורוס הוא צורה שיש בה חור פנימי, אך הפנים והחוץ שלה שייכים לאותו מרחב. כך מציע לורן להבין טראומה: לא אירוע חיצוני בלבד, אלא מבנה פנימי שהחור בו אינו ניתן לסגירה.
דימוי זה, קשור גם למשמעות שנותן בלנשו, סופר ופילוסוף צרפתי (Blanchot, 1995) לאסון. עבורו האסון אינו מה שניתן לומר אלא מה שמופיע בתור סף – המשמעות עצמה. בלנשו, מתייחס לאסון כאל הדבר שנוהגים לומר עליו בעברית: "אפילו הנייר לא יוכל להכיל": "The disaster is that which does not allow of being said… it is the limit of writing."[3]
בהמשך הוא כותב, "האסון הוא מעבר לכל מקרה", וממחיש בכך את גודל 'החור' שנפער במבנה. האסון הוא כ"דבר" שהוא מעבר לכל משהו שאפשר למדוד, לנסח במילים, לעכל..
גם בילדותה, לפי הניסוח של עידית היא נפלה לתוך חור שהיה חלק מהמבנה והיא פגשה אותו שוב ושוב בכל מעבר דירה שדרש בנייה מחודשת של הזהות והקשרים החברתיים. היא מתארת את זה כהאמפטי דמפטי שנופל מהחומה, נופל וקם, כמו "אסון קטן" בחייה של ביצה, שקשה לנסח במילים אך מעניק לה איזו מיומנות ששבה ועלתה לתודעה בשבעה באוקטובר.
שני מיקומים לטראומה: משמעות וחוסר – משמעות
לורן ממשיך ומציע הבחנה מרכזית בין שני “מיקומים” של הטראומה, שמסייעים להבין את תנועתה האמיצה של עידית:
- הטראומה כחור בסדר הסמלי במובן הראשון, הטראומה מופיעה כקטיעה ברצף המשמעות: "חור בתוך הסדר הסמלי" (Laurent, 2002). התיקון כאן הוא תיקון משמעות: חידוש השייכות, שיקום הלכידות, חזרה אל המרחב החברתי – מה שלורן מכנה "טיפול באמצעות משמעות". לפי לאקאן, הסימפטום עצמו הוא תשובתו של הסובייקט לחור זה, עצם החזרה הסימפטומטית (האוטומטון) היא התשובה לאותו מפגש טראומטי עם הממשי (טיכה)[4] .נראה שפעולותיה של עידית לאחר האסון היו מעין סימפטום שלה, הדרך שלה (כסובייקט) לחזור שוב ושוב ולמצוא דרך לענות על הבלתי אפשרי של הממשי. כך שכל פעולות אלו מייצרות מחדש עבורה את הרשת הסימבולית שנבקעה.
- הטראומה כמקום שבו השפה עצמה פוצעת עבור לורן, לאחר טראומה, האדם אינו רק "משוחזר" אל החיים כפי שהכירם; עליו להמציא אחר חדש, מערכת כללי חיים חדשה (Laurent, 2002). בספרו של אלי שרעבי "חטוף" הוא אומר ממש את זה. לדבריו, "החזרה הביתה לא היתה בהכרח הסוף הטוב, היא היתה יותר כמו התחלה חדשה עם קשיים משלה"[5].
עידית גם במקום הזה, ואפילו מתוך איזו החלטה מודעת שהיא עושה מיד אחרי אירוע החטיפה – היא אינה חוזרת למה שהיה, היא ממציאה כללי חיים חדשים לתקופה בה הוא חטוף בעזה: המדיטציות שמטרתם לעטוף אותו, המילים החדשות שהיא בוחרת. מהשיחות המשותפות, מתבהר לשתינו שוב ושוב שהיא בוחרת שהפצע לא ימחק את הסובייקט שהיא (ואת הסובייקט שאלון שם), אלא רק יכונן מציאות חדשה, והתהליך הזה ממשיך ומלווה את דרכה כמעין אבני דרך:
אבן דרך 1 – סובייקטיביזציה דרך המילים: לא לומר "חטוף"
אחת מבחירותיה המובהקות של עידית היא סירובה להשתמש במילה "חטוף". חטוף הוא האובייקט הפסיבי לדבריה: זה שעשו לו. בשונה מ"שב" – שכולל בתוכו לשיטתה את האני ששב. זהו רגע מאד חשוב בעבודתה הפנימית. לפי לאקאן, זהו רגע של אקט, עליו הוא מרחיב בסמינר 15: האקט הפסיכואנליטי. האקט לדבריו הוא מעין פעולה שמולידה את הסובייקט מחדש[6], עוד באותה הרצאה הוא קורא לזה "אקט של אמונה.. אקט שמאפשר להתחיל לעבוד"[7] ועידית בהחלט חדורת אמונה, היא חוזרת ואומרת שוב ושוב: הוא ישוב! כמו אומרת יש שם וגם פה סובייקטים עם רצונות ומאווים והם אלו שיסללו את הדרך לשובו. הבחירה הזו אינה רק אסתטיקה של שפה, היא שרטוט מחודש של עמדת הסובייקט: במקום להגיד אני אובייקט של אלימות – עידית אומרת "אני בוחרת את העמדה שממנה אדבר" ואולי אפילו סוללת את השביל לעמדה ממנה אלון ידבר כשישוב..[8]
האקט של עידית מאותת שהיא אינה מוכנה להיות מסומנת על – ידי המילה שהעולם מציע לה, היא חייבת לנסח את שלה כדי לשמור על העמדה הסובייקטיבית שלה.
ואף יותר מזה, במאמר משנת 1953 כותב לאקאן שהמילה "הורגת את הדבר"[9], כוונתו שהשיום לחפץ ממשי נותנת לו מעין נצחיות בשפה (בסמלי). במילים פשוטות יותר, אפשר "להשתמש" במילה גם כשהחפץ לא שם באופן ממשי, המילה אולי הורגת את "הדבר" אך הוא ממשיך לחיות באמצעותה. נדמה, שעם המקרה של עידית, אפשר אולי לומר שהמילה גם מחייה – הבחירה להתעקש על המילה 'שב', משאירה את בנה, אלון במרחב סמלי חי ופועם עד שישוב באופן ממשי.
אבן דרך 2 – להימנע מהיפנוט אל הממשי
לורן, ממשיך ומסביר במאמרו, כי הממשי מופיע כ"מה שלא ניתן לייצוג", מה שמציף את הנפש בחרדה. לאקאן מדגיש כי חרדה היא אות של מפגש בלתי מתווך עם ממשי – מה שפורץ ללא סמל [10] ומכאן ניתן אולי להבין את סירובה של עידית לצפות בסרטונים. זו לא הדחקה, אלא הגנה אתית מפני המפגש הפרוע עם ממשי. היא יוצרת מרחק שמאפשר לה תנועה נפשית. אולי בדומה לגישה הפילוסופית של קאנט ולהצבת הגבול: הנשגב הוא מה שמערער על היכולת לייצג, ומחייב את התודעה להציב גבול כדי שתוכל לחשוב[11].
אבן דרך 3 – אמנות כסובלימציה: צורה שנולדת מן החור
לאקאן מגדיר את המונח סובלימציה בסמינר 7 על האתיקה של הפסיכואנליזה, כ"העלאת האובייקט לדרגת הדבר", הוא מתייחס לנתיבי האמנות והמדע כנתיבים שמאפשרים סובלימציה אך מדגיש שלא ניתן להתמיר את כל האנרגיה רק דרכם. הליבידו לדבריו אינו איזה "נוזל" ביולוגי גרידא, אלא הוא קשור לסימנים (מילים, זיכרונות, סמלים), והגמישות שלו, היכולת שלו לנוע (Verschiebbarkeit) תלויה באופן שבו השפה מארגנת אותם[12]. הגמישות הזו, מתקיימת אצל עידית בעצם הפנייה לאמנות, אך לא רק. בתוך האמנות עצמה היא מחליפה כל הזמן מדיומים לעבודה, שוזרת עם האמנות גם עבודת ספורט ומדיטציות, ותמיד תמיד מילים, שיחות, ראיונות והרצאות.
אולי אפשר להציע ולומר שכל פעולותיה אלו היו מעין סינטום (Sinthom)[13]. מונח של לאקאן, בו הוא משתמש באיות עתיק של המילה סימפטום מיוונית של המאה ה 15, והוא עושה זאת כדי להבדיל בין סימפטום שמתלוננים עליו ורוצים להתנער ממנו, לסינטום שדווקא מאפשר לסובייקט להמשיך ולחיות כי באמצעותו "נקשרים" יחד שלושת ממדי החיים ומונעים את ההתפרקות, וכך: האסון (הממשי) הנורא שפקד את עידית, נשזר במילים, טקסים, אמנות (סמלי) לצד התפקיד החדש כנואמת בכיכר העיר או ההימנעות מצפייה בסרטונים (דמיוני), וכך הבלתי ניתן להיאמר הופך לצבע, לקו, ומשם למרקם שמצליח להחזיק את הבלתי אפשרי.
אבן דרך 4 – קהילה, טקסים והמצאת חיים חדשים
לורן מדגיש כי בעולם אורבני, רווי מציאות מורכבת ואלימות, הקהילה נעשית קריטית בהשבת הסדר הסמלי (Laurent, 2002). אצל עידית, יש אכן קהילה עוטפת במצפה לבון ובכל מועצה מקומית משגב, וזה יחד עם טקסי הפרשות החלה, ההרצאות והמדיטציות – כל אלה אינם פעולות הרגעה בלבד, אלא אריגה מחודשת של שדה יחסים. קולט סולר, פסיכואנליטיקאית מצרפת, כותבת על כך בספרה: עידן הטראומטיזם[14], שבמקום שבו אין 'אחר', או לפחות במקום שבו ה'אחר' מתפרק והופך לבלתי עקבי, מתקיימת הסולידריות הקולקטיבית. סולר מדברת על מנגנוני הפיצוי של המדינה ולכך מתווספת גם הסולידריות החברתית שאפיינה את ישראל מאז השבעה באוקטובר ועטפה את משפחות החטופים. עידית בוראת מחדש את "האחר": לא זה שאבד, אלא זה שנוצר מתוך הקהילה שמקיפה אותה.
אבן דרך 5 – לחיות עם החור, לא לסתום אותו
באחת הפגישות שלנו, עידית מספרת שקיבלה במתנה מחברה עציץ יפהפה שהיא לא ידעה איך קוראים לו. אנו מתבוננות עליו ביחד, זהו צמח המונסטרה. אני שואלת מה מוצא חן בעיניה בצמח והיא משיבה: "החורים. החורים פה כל כך יפים… זה לא ריק. אפשר להסתכל מבעד לזה ולראות משהו חדש." התשובה הזו מפתיעה אותי, החורים האלה נפערו גם בי ב 7.10 לא חשבתי שמסביב לחור יכול להיות עלה של צמיחה, אבל אולי צריך אמונה.
סולר, בספרה, משתמשת במושג של לאקאן: "Troumatisme" (הֶלְחֵם של המילים 'חור' ו'טראומה'
בצרפתית)[15], כדי לתאר את המפגש עם הממשי שפוער חור במעטפת המשמעות של הסובייקט. כך שמה שקורה בטראומה הוא שנפער בנו חור בסדר הסמלי המוכר והידוע והממשי פורץ דרכו. לאקאן מציע לרקום מעליו עם הסמלי, אולי עם המונסטרה של עידית אפשר גם להביט דרכו, ולהפוך את החור מצלקת לאמנות שמאפשרת חיים.
*עבודות אמנות של עידית אהל בהשראת המונסטרה 2026
צילום: יריב כץ
המאמר נכתב בשיתוף ובאישורה של עידית אהל
נכתב במסגרת קבוצת כתיבה בפסיכואנליזה, בהנחיית ד"ר יהודה ישראלי
[1] Eric Laurent, 2002, Le traumatisme a l'envers, La Cause freudienne no. 51
[2] Lacan, J. (1998). The seminar of Jacques Lacan, Book XI: The four fundamental concepts of psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1964)p.53-55.
[3] Blanchot, M. (1995). The Writing of the Disaster (A. Smock, Trans.). University of Nebraska Press.p. 1-7
[4] Lacan, J. (1998). The seminar of Jacques Lacan, Book XI: The four fundamental concepts of psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1964)p.53-55.
[5] שרעבי, א'.(2025). חטוף. הוצאת סלע מאיר
[6] Lacan, J. (1967–1968). The seminar of Jacques Lacan, Book XV: The psychoanalytic act (C. Gallagher, Trans.). Unpublished manuscript. (Original work delivered 1967–1968). Retrieved from http://www.lacaninireland.com
[7]" (שם) It is then a curious act of faith that is affirmed by putting one's faith in what is put in
question, since by simply engaging the psychoanalysand in the task one prefers·
this act of faith, namely, one saves him…"
[8] כאשר אלון אהל שב, הוא אמר בהופעת הבכורה: "אתם ידעתם שאני פסנתרן לפני שאני אפילו ידעתי להגיד את זה עליי – וזה נותן לי כוחות" (מתוך המופע "מנגן את החיים". תל אביב 9.2.26 )
[9] Lacan, J. (2006). The function and field of speech and language in psychoanalysis. In Écrits: The first complete edition in English (B. Fink, Trans.; p. 262). W. W. Norton & Company. (Original work published 1953).
Lacan, J. (2002). The seminar of Jacques Lacan, Book X: Anxiety (C. Gallagher, Trans.) (Original work delivered 1962–1963) p. 137. Retrieved from http://www.lacaninireland.com
[11] קאנט, ע'.(2008/1961). ביקורת כוח השיפוט: האנאליטיקה של הנשגב (תרגום ש' הוגו ונ' רוטנשטרייך), ירושלים: מוסד ביאליק עמ' 23-29.
[12] Lacan, J. (1997). The seminar of Jacques Lacan, Book VII: The ethics of psychoanalysis, 1959-1960 (J.-A. Miller, Ed.; D. Porter, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1986)p. 90-95.
[13] Lacan, J. (2002). Seminar XXIII: The Sinthome, 1975–1976 (C. Gallagher, Trans.), Lecture of November 18, 1975, pp. 1–18. Lacan in Ireland. (Original work delivered 1975).
[14] Colette Soler (2005). L’époque des traumatismes: The era of traumatism. BibliLink Editori. Pg.91-99
[15] Colette Soler (2005). L’époque des traumatismes: The era of traumatism. BibliLink Editori. Pg.23