ישבתי עם הילדים שלי לאכול פיצה לפני כמה ימים. היינו רעבים ממש, וחיכינו שהאוכל יגיע כ-ב-ר... בשולחן לידנו ישבה חבורה של בנות 12 בערך, חמודות, צוחקות ומחכות גם הן לאוכל שיגיע. כשהאוכל הגיע אליהן קרה משהו מפתיע מאוד: כולן נעמדו וצילמו את האוכל – כל הטלפונים באוויר, ממבט על, וצילומים מכל הכיוונים – כולן מצלמות. ואז כל אחת שוקעת לטלפון שלה, שולחת, מתייגת. זה לקח כמה דקות הטקס הזה, ואז הן התפנו לאכול.

אנחנו נמצאים בעידן שבו חייבים לדבר – בפייסבוק, באינסטגרם, בכיתה. עידן שבו צריך לדבר בקול רם, לשתף, לספר מה עשית ואיפה היית. ואם אתה לא רוצה? או לא מתאים לך? אם את מתביישת? אם אתה מופנם? אם מספיקה לך רק חברה אחת ולא מתאים לך להיות חלק מחבורה – אז כנראה זאת בעיה.

מחקרים מראים שדווקא בישראל, יותר ממדינות אחרות, החלק החברתי מאד חשוב להורים. אם תדברו עם ישראלים שעשו רילוקיישן לאירופה או לארה"ב תגלו שהם המומים מהעובדה שאחרי צהריים הילדים לא נפגשים גם כי אצלנו בארץ, החברותיות היא מאד חשובה. מבחינת הרבה הורים ילד מופנם ולא חברותי הוא ילד שלא יסתדר בצבא, ואפילו שלא יסתדר בעבודה בעתיד.

וזה לא בא מכוונה רעה – אנחנו עם חברותי, ובגלל זה בדיוק פייסבוק למשל מנסים כל מיני גאדג'טים חדשים רק על הקהל הישראלי – ואם משהו "תופס" פה אצלנו, הם מרחיבים אותו למדינות נוספות בעולם? אנחנו עם חברותי, עם שאוהב לספר אחד לשני, עם שאוהב להיות בקשר וזה נפלא! אבל משום מה, כשיש לילד מזג קצת אחר, מופנם יותר, רבים מאיתנו נבהלים מזה וחושבים שזאת בעיה.

סגנון הלימודים היום בהרבה בתי ספר הוא סגנון לימוד "מוחצן". קחו למשל את ההנחיה הרשמית ממשרד החינוך שנכנסה לתוקף כבר לפני כמה שנים טובות – למידה בקבוצה עדיפה על למידה בנפרד. ומה זה אומר? שברוב הכיתות יושבים בקבוצות, מגישים עבודות ביחד והרבה פעמים צריך לעשות פרזנטציה לפני הכיתה – זה לא רע בפני עצמו: הרי זה מלמד ילדים עבודת צוות, הקשבה ועוד, א-בל לילדים ובני נוער מופנמים זה אתגר לא פשוט: הם אוהבים לעבוד לבד, בשקט, ורגע לפני פרזנטציה בכיתה הם מספרים לי בקליניקה על התקפי חרדה. בהמשך, אגב, בהרבה מקומות עבודה עובדים ב open space אולי למעבידים זה מתאים ומונע "אבטלה סמויה" אבל לא לכולם זה מתאים, לא לכולם זו סביבת עבודה מיטיבה.

חשוב לעשות הפרדה בין ילד מופנם לילד במצוקה שמפחד לשתף את הסביבה. ילד מופנם משתף כשהוא מרגיש צורך, משתף בעיקר את מי שקרוב אליו אבל משתף. מזג מופנם הוא מזג מולד, הילד לא מרחיב בדיבור, לא מדבר ללא הפסקה אבל אומר את מה שחשוב לו להגיד - ציוריו כמו זה שכאן, יהיו מצוירים בקווים עדינים ורגועים. ילד במצוקה זה מקרה אחר לגמרי – עד היום הוא אהב לדבר ולשתף, ופתאום בעקבות פחד כלשהו מפחד לשתף - ציוריו יהיו מעוותים יותר, ותמיד יראו כאילו משהו גועש שם מתחת לפני הקרקע. כהורים, אתם מרגישים שהילד משתנה לכם מול העיניים. זה לא הילד שאתם מכירים.

בדרך כלל לילד המופנם מצטרפת מתנה נוספת הוא "לא חברותי", אבל זה לא תמיד המצב.. הוא לא נמנע מיצירת קשרים חברתיים, אלא שפשוט מאז ומתמיד הוא היה טיפוס של חבר נאמן אחד. נכון, הוא לא מלך הכיתה ואין לו מלא חברים אבל זה לא אומר שהוא לא חברותי, אלא שיש לו דפוס חברות אחר, אינטימי יותר, וגם כאן זו לא בהכרח בעיה.

ילד מופנם הוא לא רק "מופנם", יש לו המון יתרונות למשל:
* הוא ילד שזקוק לסביבה שקטה, כשאין סביבו יותר מדי התפרצויות דרמטיות וצעקות.
* הוא זקוק לקצב איטי, בעיקר כי הוא יסודי וחשוב לו להתייחס לכל הפרטים הקטנים.
* הוא זהיר יותר ולא אימפולסיבי
* הוא לא מחפש תשומת לב ואור זרקורים אלא באמת רוצה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.
* הוא אכן מעדיף פחות עבודת צוות, אבל כשהוא צריך לשתף פעולה הוא ייתן מקום לאחרים ולא יחפש את התהילה לעצמו.

יש הבדל קטן (גדול) בין ילד למבוגר – אנחנו המבוגרים יכולים לבחור את הסביבה בה אנחנו חיים ביומיום, יכולים לבחור עבודה בה נפגוש הרבה אנשים או מעט. ילד פחות יכול לבחור: הוא צריך להגיע כל יום "לישיבה" עם 30 ילדים, וכשיש הפסקה בין "הישיבות" הוא פוגש שם עוד 500 ילדים לפחות – לא לכולם זה מתאים... ואז המזג שלו הופך לבעיה, אבל הבעיה היא לא תמיד בילד, לפעמים היא בסביבה בה הוא נדרש להיות במשך כל היום.

1. מדברים עם הילד על האופי שלו

היינו רוצים לתת לילד ביישן ושקט סביבת לימודים אינטימית שמתאימה לדפוס החברות שלו, אבל לא תמיד אפשר. הדרך לעזור לילדים שלנו, אחרי שאנחנו מזהים את הפער בין המזג שלהם לבין הסביבה היא קודם כל לעזור להם לזהות את זה. כשילד יודע ומבין שהוא זקוק לסביבת עבודה שקטה כדי להרגיש יותר ממוקד, הוא יכול לפעמים לבקש את זה מהמורה או לפחות לשוחח איתה על זה לפני השיעור. יש בתי ספר היום שמאפשרים חלוקה לקבוצות לימוד קטנות יותר, וזה יכול לעזור לילדים מופנמים.

2. מדברים עם הילד על המזג של ילדים אחרים

אחרי שהילד שלנו שמע קצת על הנפש שלו, ועל הנטייה שלו "לשמור בבטן", אפשר לדבר איתו על ילדים אחרים: להראות לו שכל ילד לפעמים שומר בבטן ולא משתף, להראות לו שיש כאלה שמשתפים יותר, להראות לו שאפשר לבחור באיזה נושאים לשתף ובאיזה לא. כך הילד שלנו יידע יותר "לקרוא את המפה" וירגיש פחות שונה.

3. מדברים עם המורה

כן, כן, מדברים עם המורה והיועצת ועם כל מי שצריך בבית הספר, אבל לא ממקום של לתקוף אותם ולכעוס עליהם שהם לא רואים אותו (הם כנראה לא הראשונים וגם לא האחרונים) אלא ממקום של שותפות וחשיבה משותפת. ולא – זה לא יעזור לכתוב לילד בתעודה "אני מזמינה אותך לדבר יותר בכיתה", לפעמים מפחיד לדבר מול כל הכיתה וזה יהיה קשה מדי לילד מופנם, מה שעדיף יותר לעשות הוא לחשוב ביחד על הזדמנויות אחרות לדבר בקול רם, למשל מול 3 ילדים.

4. מדברים עם הילד על עצמכם כילדים

בכל רגע קשה ומורכב בחיים, מה שבאמת עוזר (לפחות בשלב הראשון) זה סולידריות – התחושה הזאת שאנחנו לא לבד, שזה קרה לעוד אנשים. גם במקרה של ילד מופנם, יש ודאי מישהו במשפחה שדומה לו והיה גם כזה בילדותו, או אפילו היום. בכל מיני רגעים במהלך היום, אפשר להיזכר באתגרים שהיו אז ודומים לאלה של היום. אבל, כדאי לשים לב – לא לסר את זה ממקום של "הנה תראה איך השתניתי!" אלא יותר ממקום של – "אני מבין מה עובר עליך" – את השינוי עצמו הילד כבר יחליט מתי ועד כמה לעשות.

5. עץ ברוש לא יהפוך לעץ תפוזים

העיקרון האחרון ואולי החשוב ביותר הוא לזכור ש"עץ בברוש לא יהפוך לעץ תפוזים". הילדים שלנו לא נולדים לתוך ואקום, הם נולדים לתוך החלומות שלנו והציפיות שלנו מהם... ולפעמים מה לעשות? ציפינו לילד חברותי, כזה שיהיה הכוכב של כל מסיבה וקיבלנו ילד אחר – מופנם, פחות חברותי. התפקיד שלנו כהורים הוא ללוות אותו עכשיו בדרך שהוא בחר – לשקף לו מדי פעם, לאתגר אותו אבל לא לנסות לשנות אותו לגמרי.

רוצה שאשלח לך מאמרים חדשים שאני כותבת? בשמחה! לחצי כאן>>