כהורים לילדים אנחנו פוגשים בריונות של אלימות פיסית, סחיטה, חרם, אלימות מילולית, כינויים פוגעניים ו"שיימינג" (הפצת מידע ברשתות החברתיות). התופעה הזו לצערנו, נחשבת לתופעה נפוצה. ילד שמתנהג בבריונות משתמש בכוח פיסי או מילולי, כדי לשלוט ולהזיק לילדים אחרים.  התנהגות זו עלולה להפוך  לכרטיס הביקור החברתי של הילד, והיא מקפלת בתוכה רווחים חברתיים  - אך חשוב לדעת שגם תווית הילד האלים יכולה להיות הדרך שלו להיות שייך. הוא זוכה לתשומת לב ואז - משמר את דפוסי האלימות, במקום לשפר את מעמדו החברתי בדרכים לא אלימות. 

כהורים לילדים, תוקפנות ואלימות הן ההתנהגויות הטעונות ביותר איתן עלינו להתמודד. כאשר הילד מתנהג בתוקפנות התחושה הראשונה שעולה, בדרך כלל, אצל ההורה היא בושה - כאילו הוא נכשל בחינוך הילד. ברגע הבא, הורים מגיבים אל הילד בעצמם בתוקפנות פיזית או מילולית או מעבירים לילד מסרים סותרים (כמו- "אל תהיה אלים!" לצד "אל תתנהג כמו בת"). אל מול המסרים הללו, הילדים נותרים מבולבלים. ככלל, המסגרות החינוכיות ואף מרבית ההורים עסוקים בסנקציה על המעשה התוקפני (הרחקה, השעיה) ופחות בסיבות שהובילו להתנהגות הבריונית.

כאשר לא מטפלים בבעיה מן השורש, גם הילדים שהציקו להם וגם הילדים המציקים ,עלולים לחוות בעיות רגשיות קשות מתמשכות. הנזק של ההתנהגויות האלימות המילוליות, הוא בעל השפעה הרסנית שאינה פחותה מאלימות פיסית. מדובר בהשפעות שליליות על החוסן הנפשי של הילד לטווח הארוך ועל הדימוי העצמי שלו, כמו גם, על התפקוד החברתי העתידי שלו בקבוצות בכלל ובמערכות יחסים אינטימיות.

על המטרה כולנו מסכימים – בריונות היא לא דרך להתנהג בחיים, לא כשהילד שלנו ביריון כלפי אחרים ובוודאי כשילד אחר ביריון כלפיו. אבל על איך מטפלים בהתנהגות בריונית על זה אפשר להתווכח... יש אנשים שדוגלים בעונשים קשים כדי לייצר הרתעה, אבל בסופו של דבר אין ילדים רעים אלא ילדים שרע להם, וכמו בתחומים אחרים בחיים: כאשר פונים לאלימות, זה בדרך כלל המוצא האחרון וזה נובע מתחושת איום.


הסיפור של גיא בן ה 7 | לפני תהליך הייעוץ והדרכת הורים

ההורים של גיא בן ה-7 פנו אליי מיואשים מהאלימות שלו. הם סיפרו איך ילדים ניגשים אליהם בסוף כל יום כדי לדווח להם מה גיא עשה היום והם כבר לא יודעים איך להגיב. בציור ניתן לראות דמויות עצובות וכועסות, חרבות בכל יד, לחץ חזק ואי שקט. אבל בין הקווים, אפשר היה למצוא תקווה- ילד רגיש שמנסה להילחם על מקומו.

המלצתי להורים לשנות את הגישה באופן מיידי- להגן על הילד שלהם, ולהסביר לילדים האחרים שאין צורך שילשינו להם מדי יום על מעשיו של גיא. התוצאה לא איחרה לבוא- כבר באותו היום גיא הביט בפליאה על הוריו, ובלילה לפני השינה אמר: "אמא, שמתי לב שהיום לא כעסתם עליי". במקביל, הנחיתי את ההורים לעבודה מול הצוות החינוכי כך שהם גם יעצימו אותו. ביקשתי גם לחזק את הרשת החברתית התומכת של הילד ובעיקר לדבר איתו באופן רגשי על התחושות שלו ועל מה שגורם לו להתפרץ בזעם.


הסיפור של גיא בן ה 7 | אחרי 3 שבועות בתהליך ייעוץ והדרכת הורים
לאחר 3 פגישות בלבד עם ההורים, הגיעו גם ציורים חדשים. והפעם- דמויות מחייכות, קבוצות של לוחמים (במקום מעט לוחמים מול כל העולם) וצבעוניות מגוונת. עדיין ניתן לראות את הלחץ החזק והמזג הסוער של גיא אבל הפעם הוא כנראה מרגיש טוב יותר ושלם יותר עם עצמו. כאשר מחזקים את הרשת החברתית, הרווחים החברתיים גוברים על האלימות ונוצרת תשתית חדשה להתנהגות חברתית. פענוח ציורי ילדים בקליניקה מהווה מצפן לגילוי הסיבה האמיתית לבעיה (לגיא היה חשוב להתבלט חברתית, והפתרון הכי טוב שהוא מצא לזה היה דרך התנהגות אלימה) , כשיש את הסיבה האמיתית לבעיה אפשר לטפל בבעיה מהשורש, ותוך מספר שבועות לראות את השינוי!

הסיפור של ליבי בת ה 2.5 | לפני תהליך הייעוץ והדרכת הורים
הוריה של ליבי בת ה 2.5 פנו לטיפול רגשי בליבי בגלל תלונות על אלימות בגן. בגילאים צעירים שכאלה, הדרכת הורים היא הכרחית ולעיתים אף יכולה להחליף את הטיפול הרגשי בילדה עצמה. ליבי הייתה אלימה מאד בגן כלפי ילדים אחרים, וציוריה היו מלאי אגרסיות, ציור בלחץ חזק ושרבוטים צפופים מאד. היה מעניין לגלות, שציוריה היו מרווחים ורגועים יותר חצי שנה לפני שנכנסה לאותו הגן בו החלה לנהוג באלימות. הכיוון העיקרי בעבודה, היה שמשהו מתרחש בסביבת הגן. בבירור עם הצוות התברר ששיטת ההרחקה ל"כיסא מחשבה" הוא כלי חינוכי לא יעיל עם ליבי כי אין לה שם כלים להתמודד באופן עצמאי עם התסכול שחוותה. שינוי בכך, הוביל גם להטבה בהתנהגותה.

הסיפור של עומר בן ה 6 | אלימות שנובעת מעומס רגשי

הוריו של עומר בן ה 6 הגיעו גם עם החמרה בהתנהגות ואלימות כלפי ילדים אחרים, אך הפעם המקור לבעיה היה שונה. עומר לא הרוויח מעמד חברתי מהתנהגותו האלימה, והיא לא התרחשה רק בבית הספר אלא פרצה ממנו בכל מקום. גם כאן, פענוח ציוריו של עומר, איפשר למצוא את המקור האמיתי לבעיה. ילדים רבים מפתחים התנהגות תוקפנית בעקבות מצבים טעונים רגשית בבית – מהולדת אח חדש, דרך גירושין ועד להתמודדות עם משברים ואובדנים. בציור של עומר, אפשר לראות שהוא מצייר את אחד מהוריו ללא פנים וללא ידיים. ציור כזה מאפיין ילדים שהתוקפנות שלהם נובעת מעומס רגשי בבית. למשל אצל עומר, כל ההחרפה בהתנהגות נבעה מסכסוך הגירושין של הוריו ומכך שהם התקשו לתווך לו רגשית את המורכבות. ברגע, שבנינו ביחד נוסח שאפשר להם לענות על שאלותיו הקשות ביחס לפרידה, גם התנהגותו השתפרה.


אז מה עושים כדי להתמודד עם בריונות ואלימות של ילדים?

1. בדקו את השפה הרגשית בה מדברים בבית – האופן בו מדברים בבית משפיע על קבלת החלטות חברתיות של ילדים. כאשר מדברים בבית בשפה כוחנית ואלימה, כאשר מציעים פתרונות תוקפניים לכל מיני מצבים – ילדים שומעים ומתנהגים כך בהמשך.

2. מה שורש הבעיה – כל בריונות ואלימות מחייבת פעולה מיידית גם מצד הצוות החינוכי, אך לאחר שקצת נרגעות הרוחות חשוב לשאול את עצמנו איך דווקא הילד שלנו נקלע לעין הסערה – מה בהתנהגותו של הילד "משך" את הסצנה אליו ומה ניתן לעשות מעתה והלאה.

3. גם כאשר נותנים עונש על אלימות - חשוב לרפד את העונש הזה בדיבורים והסברים ולא משנה באיזה גיל – מה עושים במצבים כאלה? מה עיצבן אותי שם באמת? איך להתרחק ממצבים כאלה? למי אפשר לפנות? – אבל ובעיקר, נדבר עם הילד על הרגשות שלו, ונעזור לו לדבר עליהם ולא "להרביץ אותם".

4. לראות מה באמת קרה שם - גם הבריון הכי גדול לא מתנהג סתם בבריונות, תמיד יש סיבה וכדאי לבדוק לעומק מה באמת קרה שם "שהקפיץ את הפיוז" – האם זה ילד שבמצב אחר קילל את הבריון, ועכשיו זו הזדמנות טובה לסגור איתו חשבון? האם כבר זמן ארוך מציקים לו ועכשיו הוא מחזיר? האם הבריונות היא כלפי ילד "שמקובל" להציק לו וזו רק אחת ההזדמנויות – מה קרה שם באמת? ברגע שנדע מה קרה שם באמת, נבין שהבריונות זה רק קצה הקרחון, ושיש בעיה חברתית או רגשית עמוקה יותר שצריך לטפל בה.


למידע נוסף על מסלולי לימודי התעודה שלנו, לחצו כאן>>